דיסק, מן: מותו של התקליטור

העובדה שיכולתי לשמוע בכל רגע נתון כמעט כל מה שרציתי מעולם לא הצליחה לרגש אותי כמו האפשרות לעמוד מול מאות דיסקים ולבחור במשך דקות ארוכות את האחד שאיתו אסע היום לעבודה. ואז עברתי דירה

היא תופסת אותך תמיד בבית של ההורים. ההתמכרות הראשונה. האהבה האובססיבית, חסרת ההיגיון. הסיפור שלי לא שונה. הייתי ילד, אולי בן 7, אולי פחות. אבא שלי חזר מנסיעת עבודה לגרמניה עם מכשיר שחור ודי גדול שתפס מדף שלם בחדר השינה של הוריי. הוא אמר לי שקוראים לזה "קומפקט דיסק". הייתי צעיר מכדי להבין את האירוניה. פה הברזל השחור של המכונה נפתח כלפי מעלה, ולתוכו אפשר היה להכניס חתיכת מתכת עגולה. לקסם הזה קראו "דיסק".

הדיסק הראשון ששמעתי במכשיר המפלצתי - שוב ושוב, במשך חודשים - היה "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד. הצלילים היפנטו אותי והסאונד שעטף את כל החדר לא הזכיר במאום את החוויה שהייתי רגיל אליה מלפני כן במכשיר הטייפ דאבל-קסט שלי, ובטח שלא בפטיפון הישן. כמו כן, זה היה הדיסק היחיד שהיה לנו.

מאז היו לי עוד אלפי דיסקים. זו הייתה התמכרות לכל דבר. בזבזתי סכומי כסף שיכלו להספיק לי לרכב משפחתי כיום, לפחות, אם לא לתשלום מקדמה לדירה. וזה לגמרי לא בזבוז מבחינתי. רוב ההשכלה המוזיקלית שלי לא נרכשה בחדרי הרצאות באוניברסיטה, ואפילו לא בעמודי אינטרנט מפוצצים במידע - אלא בחנות הדיסקים "פיקדילי" סמוך לכיכר צינה ברחוב דיזנגוף בתל אביב. היו עוד מקדשים שהפכו לבית השני שלי - החנויות של "טאוור רקורדס" בקניון עזריאלי ובמגדל האופרה, "סופר זאוס" בתחנה המרכזית החדשה ומסיבה לא ברורה גם החנות של "צליל" בקניון כפר סבא.

הייתי מבריז מבית הספר, הולך מרחק של 5 קילומטרים ברגל כדי להגיע לקניון איילון, שם היו לא פחות משלוש חנויות דיסקים בו-זמנית(!), ומתלבט במשך שעות מה לרכוש. שם קניתי את האלבום הלבן של הביטלס, את "סיפורי פוגי" של כוורת, את פסקול הסרט "הבוגר" של סיימון וגרפונקל ועוד מאות דיסקים של מוזיקה שהוקלטה שנים לפני שנולדתי, והפכה באמצעות חתיכת המתכת לפסקול של נעוריי.

40 שנה למוצר ששינה את העולם

עדיין הולך, man

לכתבה המלאה
בפנים: מקדמה לדירה. חנות "טאוור רקורדס" לפני סגירה, אילינוי (תצלום: GettyImages)

שני דיסקמנים איכותיים ליוו אותי במשך שנים, העולם ואני עברנו ל-MP3, אבל זה לא שינה במאום את צריכת הדיסקים שלי. הייתי מוריד מוזיקה חדשה וישנה כדי להתנסות ולהכיר סגנונות חדשים. בחלקם התאהבתי. לבסוף, תמיד מצאתי את עצמי נוסע ורוכש את הדיסק המקורי של האהבה החדשה. החוויה הפיראטית לא הצליחה להחליף את התחושה של להחזיק ביד את העותק המקורי של היצירה. זה גם פתח את הדלת לחוויה האובססיבית באמת: רכישת כל האלבומים של האמנים האהובים עליי. מפה לשם, יש לי גרסה חוקית ופיזית של כל פיסת מוזיקה שהוקלטה על ידי בוב דילן, ניל יאנג, הביטלס, מוריסי, פינק פלויד, ג'נסיס, לאונרד כהן, אריק איינשטיין, דני סנדרסון ועוד. הדבר היחיד שנאלצתי לארוז כשעזבתי את בית הוריי היו מעמדי הדיסקים השופעים שלי.

ניסיתי להתעלם מעולם הסטרימינג. העובדה שיכולתי לשמוע בכל רגע נתון כמעט כל מה שרציתי מעולם לא הצליחה לרגש אותי כמו האפשרות לעמוד מול מאות הדיסקים בחדר העבודה שלי ולבחור במשך דקות ארוכות את האחד שאיתו אסע היום לעבודה. למעשה, הקמת המשפחה והמעבר לחיים בורגניים יותר הפכו את הרכב למרכז המדיה האישי שלי, המקום בו אני עדיין יכול לשמוע מוזיקה בלי הגבלות, להתאהב ביצירות חדשות או לצלול בנוסטלגיה לאהבות ישנות. ואז זה קרה: יצרניות הרכב התחילו לייצר רכבים בלי נגן דיסקים.

אוצר בתא הכפפות

הדיסק הראשון שקניתי היה VERY של הפט שופ פויז, עם הקאבר המצליח ל"Go West". חרשתי עליו. האחרון שקניתי, מכוח האינרציה, היה ההוצאה האחרונה בסדרת הבוטלגים של בוב דילן. בפועל, האזנתי לו בבלוטות' דרך הטלפון. אני כנראה אקנה גם עותק פיזי מהאלבום הבא שדילן יוציא, אבל קשה לי להאמין שיהיה עוד אמן ש"יכריח" אותי לקנות את המוזיקה שלו בצורה כזאת.

זה לא רק עניין של נוחות, אבל זה בעיקר זה. עם השיפור המתמיד באיכות הסאונד והגישה הכמעט חופשית לאינטרנט מהיר בכל מקום - הסטרימינג הפך למלך. בעשור האחרון הייתה ירידה של 80% ברכישת אלבומים פיזיים, כאשר גם בתוך ה-20% שעדיין רוכשים הייתה עליה ברכישות תקליטי ויניל, פורמט שתמיד שמר לעצמו מין קבוצת מעריצים קטנה. לעומתו, הדיסק מעולם לא היה מגניב. החוברות הקטנות בתוך העטיפה תמיד התקמטו אחרי פעם אחת שהוצאת אותן כדי לקרוא את המילים (במקרה הטוב), והפלסטיק הזול שעטף את הדיסק היה נשבר בקלות.

צעירים לא יבינו את זה, אבל פעם היינו מחביאים את הדיסקים שהחזקנו במכונית בתוך תא הכפפות, מחשש לגיטימי שמישהו ישבור את החלון כדי לגנוב את "היטמן 7". היינו עושים רוד-טריפים לירושלים כדי לרכוש דיסקים זולים מהוצאות ישנות שנמכרו בחנות "התו השמיני". ביקור באילת לא היה שלם בלי "דיסק קלאב" בקניון מול הים בשביל לרכוש דיסקים בלי מע"מ. כנ"ל הדיוטי פרי בנתב"ג. אגב אילת, כמו כל נסיעה ארוכה, גם זו לוותה במילוי "ארנק הדיסקים" המרופד שלך, שם יכולת לדחוס עשרים דיסקים בלי העטיפה. המיומנות של להחליף דיסק במהלך נהיגה היא בכלל פלא אנושי שנעלם מהעולם והוחלף בגרסה הפחות סקסית של התעסקות בטלפון בזמן נהיגה. כל דור והשטויות שלו.

בית המקדש. חנות דיסקים בתחנה המרכזית בתל אביב, 1999 (תצלום: GettyImages)

דבר נוסף שנעלם במעבר ממדף מלא בדיסקים להאזנה דיסקרטית הוא מראית העין. כשהיית מגיע למישהו בפעם הראשונה הביתה יכולת לדעת עליו כל כך הרבה ממבט חטוף במעמד הדיסקים שלו. יש לו שם גאנז נ' רוזס, מטליקה ואליס אין צ'יינס? הבחור רוקיסט קשוח. לדייט שלך יש על המדף את פורטיסהד, טורי איימוס וקייט בוש? מדובר באישה חזקה עם צד רגיש. יש שם רק דיסקים צרובים של אורי פיינמן וחיים משה? הבחורה הזאת כנראה מחוברת יותר לבלוז ים תיכוני. והיום? אתה יכול למכור את עצמך כחובב היפ הופ ומוזיקה שחורה, ובפועל להאזין רק לבלדות של טיילור סוויפט. מי יידע?

בריאיון למגזין "הרולינג סטון", אמר המוזיקאי ג'ק וויט שהעתיד נמצא בשילוב של סטרימינג יחד עם ויניל. "אנשים ישמעו מוזיקה בסטרימינג באוטו ובמטבח, ויאזינו לתקליטים בסלון. זה מה שיקרה ואני מרגיש ממש טוב לגבי זה". תחושות אישיות בצד, הוא לא טועה. בעוד מכירות דיסקים עדיין מחזיקות מעמד רק באזורים מאוד ספציפיים בעולם (דרום ארצות הברית ויפן, למשל, שם צריכת סטרימינג בעייתית בגלל המחירים היקרים של אינטרנט סלולרי), מכירות תקליטי הויניל ממשיכות לעלות באופן עקבי בעשור האחרון. זה כבר לא טרנד היפסטרי, אלא תחליף ראוי לאותה חוויה רגשית שנתנו לנו הדיסקים - העונג בלהיות הבעלים הבלעדיים של המוזיקה שאתה אוהב. זה לא הרבה, אבל זה מה שנשאר.

בינתיים, במעבר הדירה האחרון שלי הכנסתי את אלפי הדיסקים שברשותי לתוך קופסאות קרטון. המטרה הייתה לעשות בהם סדר, לקטלג אותם ולאפסן אותם במקום בולט כפיסת היסטוריה. בפועל, הם נמצאים במחסן כבר קרוב לחצי שנה, עדיין בתוך הארגזים. חשבתי שמתישהו יהיה איזה אלבום מסוים שאני לא אצליח למצוא ביוטיוב או בספוטיפיי ואאלץ לקרוע את הארגזים ולהתחיל במלאכת המיון. זה עדיין לא קרה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully