אם להאמין לשמעון פרס - ומדוע לא - הרי פטרונו דוד בן-גוריון ידע בוודאות מוחלטת ש"לעולם לא אומר לו דבר שאינו אמת" (וגם ש"לעולם לא אלך רכיל באחר" ו"לעולם לא אבקש דבר לעצמי") - העמימות הגרעינית של ישראל הומצאה בהברקה רגעית, בפגישה מאולתרת של פרס עם הנשיא ג'ון קנדי, באביב 1963.
בראיון לסידרה "לעיניו בלבד: הפוליטיקה של המוסד", סיפר פרס על שאלון שריסס לעברו קנדי כצרור ממקלע, בעת שסגן שר הביטחון ואמרגן הכור בדימונה הגיע לבית הלבן לשיחה עם עוזר הנשיא לענייני יהודים וישראל, מייק פלדמן. קנדי ביקש הסבר להתפטרות ראש המוסד והממונה על השב"כ, איסר הראל. פרס סיפר על המחלוקת בין הראל לבין בן-גוריון (ופרס) בשאלת המדענים הגרמניים שסייעו לנשיא מצרים נאצר לפתח נשק השמדה. זה היה מבוא נוח לשאלה ישירה של קנדי - האם ישראל מפתחת נשק גרעיני.
בראיון עיתונאי ניתן להסתתר מאחורי מענה חבוט כמו "אין תגובה", ויבינו ממנה המראיין וקהלו מה שיבינו. אפשר גם להכפיל את התשובה ולומר, "לא מכחיש ולא מאשר". אבל עם נשיא אמריקני בכלל, ועם קנדי - יריב התפוצה הגרעינית בעולם - בפרט, פחות נעים להתחכם. לכן, לדברי פרס, צצה במוחו הנוסחה, "ישראל לא תהיה הראשונה להציג נשק גרעיני לאזור". ההטעמה היא על ההצגה; רק על חשיפתו לאור השמש, שהיא גם תקיעת אצבע אטומית בעיניהן של מדינות ערב.
פרס, כרגיל במעמד הנביא שאינו בעירו ושהמקנאים בו מודים בחלוף הזמן בגדולתו, טען שלמקרא מברקו ארצה על השיחה עם קנדי נזף בו ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול על הנוסחה שאילתר ללא אישור מוקדם מירושלים, בשעת הדחק, אך במהרה היתה זו למדיניות הישראלית הרשמית. כפי שעלה ממסמכים שפירסם הממשל האמריקני, יצחק רבין, כשגריר בוושינגטון, השיג לה גושפנקה רשמית בסוף 1968, בתפר שבין ממשלי ג'ונסון וניקסון, כשהחתים את האמריקנים על נכונות לספק לחיל האוויר פנטומים בלי התחייבות ישראלית להתנזר מגרעין ומטילי קרקע-קרקע, ובלבד שלא תהיה "הצגה" - לא ניסוי ולא ניפנוף.
העמימות, לפיכך, מתקיימת במרחב שבין כן ולא, באזור הדמדומים המשתרע בין ההסתרה וההסברה, ההרתעה וההרגעה. היא אינה מתיימרת להוליך שולל בסוגייה הבסיסית של "האם", אלא בעיקר לערפל בסוגיות הנגזרות ממנה.
בממשל האמריקני הבינו היטב את תכלית העמימות, עוד כשבן גוריון, לקראת הקמתו החשאית של הכור, נימק את בקשתו מהנשיא אייזנהואר למכור לו טילי קרקע-אוויר "הוק" בצורך בהגנת ערי ישראל ותהליך גיוס המילואים מפני מפציצים סובייטיים בשירות חיל האוויר המאוחד לרגע של מצרים וסוריה. בן גוריון נקלע לסתירה פנימית, כשאמר שהטילים ישמשו להרתעה - ושאספקתם תישמר בסוד.
באמצע שנות ה-60 התחדד ההבט הדיפלומטי של העמימות, משום ההבנה ששליטים - במיוחד במשטרים שאינם דמוקרטיים - נגררים לעתים להסלמה בגלל מראית עין המסכנת אותם באובדן יוקרה ובהתרופפות יראת הכבוד - וכבוד היראה - כלפי השלטון. משבר הטילים בקובה הסתיים למעשה, אך לא להלכה, בתיקו: גם קנדי פינה טילים, מטורקיה. אבל הדימוי העממי היה של חרושצ'וב הפזיז, שהתפרץ אל סף התהום, נבהל, נסוג - והודח.
שליחי ג'ונסון לאשכול ביקשו ממנו רשות לשתף את נאצר בממצאים השליליים של ביקורי הפקחים האמריקנים בדימונה. לכאורה, מה רע? נאצר ישמע ממקור שאין מוסמך ממנו והמעוניין כמותו למנוע מישראל התגרענות שהוא יכול להירגע ולכן גם לחדול ממאמץ להשתוות לישראל. אשכול סירב. אסטרטגית, הוא העדיף שנאצר ימשיך לגשש באפלה. פוליטית, הוא חשש שהדו"ח האמריקני ישמש את יריביו ובראשם בן גוריון. העמימות היתה נוחה לו כלפי חוץ ופנים כאחת.
משה דיין השתמש בעמימות בהקשר אחר, לא גרעיני, ערב מלחמת ששת הימים, במובן של הרדמה לצורך הדרמה - אמירתו ש"מאוחר מדי ומוקדם מדי" למהלומת מנע מקדימה נגד מצרים. אבל בתחום הגרעיני התגרה דיין בעקביות בתקנון העמימות, בעיקר בשנים שלאחר כהונתו בממשלת גולדה ולפני כניסתו לממשלת בגין. בראיונות ובנאומים סדק אז דיין שוב ושוב את השתיקה הישראלית הרשמית בשאלת הגרעין. היה לו גם שותף נכבד: נשיא המדינה, המדען אפרים קציר.
התוצאה המצטברת של ההתייחסויות הפומביות - מצד דיין וישראלים אחרים, כמו גם ממסמכי ממשל ועדויות לקונגרס - היתה השתרשות מוסכמה עולמית שניתן לפרשה כך: ישראל הצטרפה למועדון הגרעיני בדמותו של דני דין, או דיין, הרואה ואינו נראה. כמו הומלסית המסתירה בבלויי הסחבות שלה אוצר שאגרה מעשורים של קיבוץ נדבות, היא צנועה מכדי להפגין את נכסיה. זאת התנהגות אחראית, של מדינה שאינה ממשכנת את מה שנתפס כפוליסת הביטוח שלה כדי לממן הוצאות שוטפות. אפשר לסמוך עליה שלא תישא שם הגרעין לשווא.
מאחר שהממשל האמריקני אינו אדון לעצמו בוושינגטון, ומוגבל בחקיקת הקונגרס, כולל מניעת סיוע ממדינות המחזיקות בנשק גרעיני, הפכה העמימות - בפיקוח הצנזורה הצבאית - למטלה שישראל קיבלה על עצמה כדי שלא להפוך מחשודה לנאשמת המרשיעה עצמה בהודאתה.
העמימות נועדה לחול גם על המאבק הישראלי בהתגרענות עויינת. פעולות שונות נגד רכיבים במערכת הגרעינית העיראקית, שיוחסו בתקשורת לישראל על דרך ההשערה, נותרו יתומות. בגין שבר את העמימות לצרכיו הפוליטיים, ערב בחירות 1981 ובניגוד לסיכום מוקדם, כשזיהה בהתרברבות את ישראל כמפציצת הכור העיראקי. שכרו האישי קצר הטווח, הניצחון על פרס, עלה לישראל בהפסד ארוך טווח, הרצון והיכולת של סדאם חוסיין לנקום בישראל בטילי קרקע-קרקע.
לקח הכור העיראקי יושם בכור הסורי, בעשור של אלם ממלכתי בישראל אף שגורמים רשמיים אמריקניים, משיקולי המדיניות כלפי צפון-קוריאה, דיברו בפתיחות רבה על פעולת חיל האוויר. להערכת אמ"ן והרמטכ"ל גבי אשכנזי ובעקבותיהם גם ממשלת אולמרט-ברק, תנאי להבלגה של בשאר אסד על השמדת הכור היה איתות ישראלי בדבר החלטה להימנע מהתנצחות פומבית. ישראל, קלט אסד, אינה חותרת להשפלתו, רק לקטיעת ההתעצמות הגרעינית שלו.
אך בעוד הכהנים הגדולים של העמימות חוגגים רצף נצחונות בבג"ץ, שם נחסמים תכופות העותרים בעד פרסום סודות שאין להם הצדקה ביטחונית ישירה, פרקו הפוליטיקאים כל רסן ואמרו, אישרו או איפשרו לומר מה שלפנים הוכנס למגירת הדברים שהשתיקה יפה להם: התנקשויות, תקיפות אוויריות, פעולה של המוסד בטהראן. כשאין הסכמה על המטרה הלאומית, אין גם הסכמה על האמצעים שמותר להפעיל להשגתה. המתפללים בבית הכנסת הישן של העמימות גילו שנותרו מאחור, בעוד המופקדים עכשיו על הביטחון מציגים לראווה את מרכולתם בטלוויזיה.
ראשי ממשלה ושרים אימצו את הכלל הקדום של משרד החוץ, "עשית ולא דיווחת - לא עשית; לא עשית ודיווחת - עשית". העמימות, כמו מגילת העצמאות, היתה למוצג מוזיאוני. ההחלטה אם לכבד אותה אקראית ושרירותית.
קצרה הדרך מדימונה לעמונה. בסוגיית השטחים וההתנחלויות, החוק הבינלאומי מסוגל להשלים רק עם מצב זמני, העתיד לפנות את מקומו בהסדר קבוע בין צדדים. הארעיות העמומה - שטחים מוחזקים או מנוהלים, לא כבושים ולא משוחררים - יכולה להימשך גם 50 שנה, 70 ואולי אף 100, ובלבד שבאופק יבצבץ סוף כלשהו. זאת האיוולת של הסיפוח, המאלץ גם מי שמשלימים בפועל עם המציאות להתנגד להכרזה על שינוי חד-צדדי שלה.
כשהסתיימה המלחמה הקרה וגמלאי המדיניות והמודיעין נפגשו להשוואת חוויותיהם, התבררה חשיבותה הגורלית של השקיפות ההדדית. ידיעת המתרחש באמת, מתחת לשמיכות התעמולה, ההונאה המבצעית וביטחון השדה, ציננה את הששון אלי הדק.
גם בישראל, ההולכת בעקבות האופנה העולמית ולעתים מובילה אותה, העמימות הסיטונית מתה, וטוב שכך. פעמים רבות מדי נתלו בה כדי להצדיק חיפוי על מדיניות בעייתית או על תקלות כלליות בביצוע. התקשורת החובקת תבל ומלואה, אנוכיותם המתגרה של שותפי סוד המבקשים לרכוב על סוסי ההצלחה הנסתרת, חולשת המצנזרים המתקשים לשכנע שופטים שפרסום יזיק יותר מאשר יועיל - כל אלה פרמו את העמימות ופוררו אותה. דומה שככל שהאנושות נעשית חילונית וספקנית כלפי יומרתם של משיחים, נביאים וכהנים לשאוב את סמכותם מפסוקים חידתיים או רב-משמעיים בכתבים המקודשים בעיני מאמיניהם, כך גם מתקרבת העמימות למחסן הגרוטאות.