כיכר העיר ריקה

הקהל כבר לא נוהר, המסרים מועברים היטב בטוויטר וגם האלימות מצאה זירות אחרות לשגשג. בחזרה לימי המיקרופונים שבאמת השפיעו על הקלפיות

למרות שכיהן כבר קרוב לשנה כראש הממשלה, ההתמודדות לכנסת ה-11 הייתה עבור יצחק שמיר מערכת בחירות ראשונה כמועמד מפלגתו, הליכוד, לתפקיד. באוקטובר 1983 החליף את מנחם בגין שפרש לביתו, ובכך הפך - בפעם הראשונה מאז שהתנועה נוסדה 35 שנים קודם לכן כחרות - למועמדה הראשון שהוא לא המייסד בגין.

כשבועיים לפני הבחירות, שנערכו ב-23 ביולי, הגיע שמיר לעצרת בבת-ים ופגש עסקנים מפלגתיים מודאגים. הסיבה: רק 3,000 בני אדם נענו להזמנה להגיע לארוע, והצטרפותם של כאלף תומכים נוספים לא הפחיתה מהאכזבה. העיתונאי נחום ברנע שהגיע לעצרת כתב כי "האנשים הגיעו חמושים בכסאות מקופלים ובסנדוויצ'ים, תפסו מקומות על הדשא מסביב". מדובר היה בכעשירית מתושבי העיר שהגיעו לשמוע את המועמד האפרורי. ללא ספק נתון מרשים. בנימין נתניהו, נואם מלהיב הרבה יותר, יכול היה רק לחלום כיום על מספרים כאלה.

כיכר העיר הוא מושג המציין לא רק אתר אורבני, אלא גם מקום מפגש, חילופי דעות, אקטיביזם. עם זאת, במערכות הבחירות האחרונות כיכר העיר כבר לא משמשת כאתר לתעמולה, הפצת מסרים והפגנת כוח. ד"ר ישראל ויסמל-מנור, ראש המחלקה לממשל ורעיון מדיני באוניברסיטת חיפה, רואה בהיעלמותה של הכיכר מהקמפיין הפוליטי מרכיב נוסף שהושפע מתהליכי עומק רבים שאנחנו עוברים. "יש ירידה בהשתתפות הפוליטית של האזרחים, על כל גווניה. זה מתבטא בירידה בשיעורי ההצבעה, מספר נמוך בהשוואה לעבר של חברות במפלגות, וכמובן שאנשים גם לא יגיעו היום לכיכרות", הסביר לוואלה! NEWS.

ויסמל-מנור זוכר עצמו כנער צעיר שהגיע עם חבריו לכיכר בנתניה כדי למחות על עצרת בחירות שערך הרב כהנא. "באנו להרעיש עד שחטפנו מכות", תיאר, "אבל זו דוגמא לכך שפעם אנשים אמרו לעצמם 'שווה לבלות את הערב בכיכר באמירה פוליטית'". לדבריו "הכיכר הייתה המקום לבוא אליו כדי לראות ולשמוע את המנהיגים. הרגשת את המנהיג, ראית אותו בשר ודם, שמעת אותו, התעדכנת במתרחש והחלפת דעות עם אנשים נוספים שהגיעו. היום הפוליטיקאי לא צריך את הכיכר, הוא יכול להגיע לאינטימיות עם תומכיו ברמה היומיומית, באמצעות הרשתות החברתיות. פעם כשהלכת לכיכר, ממש נגעת והיית קרוב לבגין או לרבין. זו היתה חוויה. למה שפוליטיקאי יתאמץ להגיע לכנס בנס ציונה אליו יגיעו לכל היותר 500 אנשים? בציוץ אחד הוא יכול להעביר מסר לחצי מיליון אנשים. אדם היה בא לכיכר עם אלפים נוספים, אבל היתה תחושה של אינטימיות והשתייכות. אנשים הלכו לשמוע את בגין בכיכר כי זו היתה חוויה, היה ערך מוסף לכך שאתה שם".

המדגמים שעשו היסטוריה

מהמהפך של 1977 ועד הכישלון ב-2015

לכתבה המלאה
יום געש וסופת שנאה. דיווח ב"מעריב"

הכושר הרטורי של הנואם לא היה בהכרח הסיבה המרכזית לנוכחות בעצרות הבחירות. היו נואמים שהאריכו בדיבור ולא סחפו, ובכל זאת אלפים הגיעו להקשיב להם. והיה גם את בגין, מטובי הנואמים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, ששמו עולה אוטומטית עם אסיפות הבחירות הגדולות מהעבר.

שנים היה בגין האופוזיציונר הנצחי, מוקצה מבחינת מנהיג האומה דוד בן גוריון, אבל לעצרות שהוביל היו מגיעים אלפים. האנרגיות שיצר סחפו את הקהל. אחד מהנאומים המפורסמים שנשא היה בפני קהל גדול בכיכר ציון בירושלים ב-7 בינואר 1952. הכנסת התכנסה באותו יום לדון בבקשת הממשלה לאשר לה לנהל שיחות עם מערב גרמניה על שילומים למדינת ישראל. בגין, שלא הגיע למשכן במשך כחצי שנה, הופיע לראשונה והושבע באותו יום.

הקהל החל להיאסף בכיכר, ובגין הגיע מהכנסת, עלה וקרא: "אדון בן גוריון העמיד שוטרים, ובידיהם - לפי ידיעות שקיבלנו זה עתה - רימונים וגזים מדמיעים מתוצרת גרמנית, אותם גזים שהחניקו את אבותינו, יש לו בתי סוהר ומחנות ריכוז... אמנם אני יודע שאתם אמיצים, לא תרחמו על נשינו וילדינו הקטנים, אך אין דבר. נלך גם למחנות ריכוז, למרתפי עינויים, כי אין אנו טובים מאלה שעלו לגרדום... כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! (למלחמת אחים, א.א.) היום אתן את הפקודה: כן!... זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות".

אלפי מפגינים צעדו לאחר מכן לכנסת ומאות החלו לנקוט אלימות, להשליך אבנים ולנפץ את חלונות המתחם. חבר הכנסת חנן רובין ממפ"ם נפצע בראשו ושתת דם. עימותים קשים התפתחו בין שוטרים למפגינים. אדי רימוני הגז חדרו לאולם המליאה. נבחרי העם החלו "לבכות מאונס", נכתב ב"הארץ". חבר הכנסת יוחנן בדר מ"חרות" צעק ש"זורקים גזים נגד יהודים" ומאיר וילנר מהמפלגה הקומוניסטית טען "שבחוץ נרצחים אנשים. לפני הכנסת נשפך דם יהודי". מאות שוטרים ומפגינים נפצעו, 250 מתפרעים נעצרו. "שדה קרב לפני בניין הכנסת", הייתה אחת הכותרות בעיתון "הארץ".

תגובת בגין ל"נאום הצ'חצ'חים"

עצרות הבחירות שנערכות בימים הסמוכים להצבעה משמשות כמפגני כוח שנועדו לחזק את המחנה ולהראות עוצמה. באחת מאותן עצרות, סמוך מאוד לבחירות 1981, נשא בגין נאום מפורסם נוסף, תגובה מהירה וחדה למונולוג הצ'חצ'חים של דודו טופז בכיכר מלכי ישראל, לימים כיכר רבין. "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים", קרא הבדרן להמון שמחא לו כפיים. "הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

יום לאחר מכן, באותו מקום, ערך הליכוד את העצרת המסכמת שלו. "דגלי הקומנאציזם", כינה בגין את הדגלים האדומים שהונפו בעצרת השמאל על ידי "מי שהובאו במשאיות של הקיבוצים". אחר כך התפנה לטופז. "אמש בכיכר הזאת עמד שחקן צעיר, מה שמו? דודו? דודו, טו-פז, דודו טופז, כאן הוא אמר ... באוזני מאה אלף אנשי המערך: 'הצ'צ'חים, הם במצודת זאב, הם בקושי שין גימלים...", שאג בגין ונענה בבוז אדיר שכוון לעבר המערך. "עד הבוקר לא שמעתי את המלה צ'חצ'חים ולא ידעתי את פירושה. אבל כאשר אותו, מה שמו, דו-דו טו-פז, אמר את האיוולת... כל הקהל שעמד אמש פה, הריע...", העלה בגין את קולו ועשרות אלפים שרקו בוז. "אומר לדודו טופז למי התכוון. בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים גם במחתרת... משה ברזאני היה ספרדי מעיראק. אשכנזי, עיראקי, יהודים, לוחמים, אחים", העלה את קולו.

יומיים לאחר מכן, הצליח בגין לשמור על השלטון על חודו של חצי אחוז מקולות המצביעים. לאותן שתי עצרות בכיכר היתה בודאי השפעה על תוצאות אותן בחירות.

אוהדי ליכוד רגמו את פרס. דיווח ב"מעריב"

הכיכרות היו לא אחת גם זירת קרבות אמיתית, בוטה ואלימה. במערכות הבחירות של 1981 ו-1984 כיכרות הערים ידעו אירועים סוערים; אסיפות פוצצו, הושלכו עגבניות. קללות, הקנטות והפרעות היו דבר שבשגרה. אסיפה שערך שמעון פרס בפתח תקווה ב-1981, בהשתתפות 15 אלף איש, פוצצה על ידי מתפרעים ופוזרה בכוח על ידי המשטרה. באסיפה אחרת באשקלון פנה אבא אבן בקריאה נרגשת: "בשם הדמוקרטיה במדינה זו, אני תובע מאנשי החוק לאפשר לי לסיים את דברי. תופעות כאלו ידעו רק במדינות של חומייני".

העיתונאי גדעון לוי, עוזרו של פרס אז, תיאר בעבר את אחת מאותן עצרות אלימות: "עמדתי לצדו. במקום שאין בו איש, היה אתה איש: באין מאבטחים, הייתי אני למאבטח. הייתי משוכנע לתומי שמדובר בתפוח עץ. החפץ האדום התקדם לעברנו במהירות רבה, אדום עולה, ואני הנפתי את ידי כדי להציל מפגיעתו הרעה את מי שיהיה לימים נשיאה התשיעי של מדינת ישראל.

"הופ, פגע החפץ תלול-המסלול בידי המגוננת, והופ, באה ההפתעה הצורבת. התפוח היה עגבנייה. היא התרסקה אל ידי, נמחצת כליל ועסיסה ניגר על חולצתי הלבנה, הצחורה. הייתי הדור באותו יום, כי אחר הצהריים נקבעה לנו פגישה עם סנאטור אמריקאי. החולצה הלבנה נהפכה לאדומה. אינני יודע מה כאב יותר: אובדן החולצה או אובדן הכבוד.

"כך או אחרת, האות ניתן, העגבנייה עשתה את שלה וההמונים החלו להתפרע. עוד ועוד חפצים הושלכו מכל עבר, 'פרס הביתה', זעקו במקהלה רושפת, אבל פרס הרי מעולם לא הלך הביתה. פניו החווירו, אולי האפירו. הוא לא הצליח לסיים את נאומו, צעקות ההמון כיסו על ה'כמו שאי אפשר להיות בהריון למחצה, אי אפשר להיות דמוקרטיה למחצה' המסורתי, ההמון הלך והתקרב אל הבימה, מאיים לכלותנו, כך ממש, עד שכמה שוטרים הדפו אותנו בכוח אל תוך הפורד קורטינה המשטרתית שלהם". הבחירות הבאות לא היו רגועות יותר. בטבריה, לדוגמא, נזרקו אבנים ובקבוקים לעבר במת הנואמים בגן העיר, עליה עמד אותו פרס.

עשרות שנים לאחר מכן, מסורת העצרות מתקיימת רק במגזר החרדי, והכיכרות כבר לא משמשות את הפוליטיקאים. שלל המסכים "מאפשרים להם אינטראקציות חברתיות עם ציבור הבוחרים", כהגדרת ויסמל-מנור. הוא הוסיף שאותן אינטראקציות גם "חושפות את נבחרי הציבור כאחד האדם. אני רואה אותם מכינים חביתה במטבח וזה מוריד מההילה של נבחר הציבור שהיה פעם עם סוג של הדר. מה עוד שבנוסף לכך יותר ויותר פוליטיקאים בשנים האחרונות רימו, שיקרו, אנסו, התנהגו בשחיתות; זה מוציא את החשק להשתתף במשחק הפוליטי, ובמיוחד שהיום התקשורת יותר לעומתית וצינית וחוסר האמון כלפי הפוליטיקאים גדול. כמו סיסמת המחאה שנאמרה בארגנטינה כלפי הפוליטיקאים - 'שילכו כולם'. התחושה היא שאין מנהיג, אין עם מי להזדהות".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully