נסו לחזור אחורה בזמן עם הדמיון שלכם לשנות ה-60 וה-70, אולי לתקופת הילדות, לבית של ההורים או לזה של סבא וסבתא. כל חלל עוצב קצת אחרת, מושפע מהשראות שונות וממוקדי העלייה הרבים, אבל נראה היה שפריט עיצובי אחד לא פסח על אף בית כמעט - תרמילי הפגזים. אותם תרמילים ריקים ששימשו לפגזים במלחמות ישראל, בעיקר בששת הימים וביום הכיפורים, הפכו פתאום מכלי נשק צה"לי לאגרטל חינני שבתוכו פרחים צבעוניים, מעמד למטריות, למאפרה מעוצבת, חנוכייה או סתם קישוט לבית - אבל כזה שמסמל גאווה, ישראליות והערצה גדולה לחיילים בשדה הקרב.
למרות מה שנדמה לנו, ישראל לא המציאה את השימוש בתרמילי פגזים כפריט עיצובי. שי קירשנצויג שחקר את התופעה בעבודת התזה שכתב במסגרת התוכנית לתואר שני בעיצוב רב-תחומי במכללת שנקר, סיפר כי המקור הוא למעשה מלחמת העולם הראשונה. לדבריו, באותה תקופה תרמילי הפגזים שהיו ברחובות היוו חומר גלם זמין למעצבים, וכך הם מצאו את עצמם עושים מהפך - מכלי נשק לקישוט. על התרמילים הישנים חרטו ציורים, איורים וסיסמאות וכך הם גם שודרגו. מי שאימץ את התופעה בחדווה היו דווקא אלו שלא לחמו בקרב, אלא מצאו את התרמילים ברחובות - והכניסו אותם הביתה.
אחרי ההצלחה הכבירה במלחמת ששת הימים, הטרנד מצא את מקומו גם בסלון הישראלי. אותה תקופה מאופיינת בעיקר באופוריה ושמחה גדולה. קירשנצויג מספר שהישראלים היו כל כך גאים במלחמה ובהישגיה - היכולת לשלש את שטח המדינה בשישה ימים - שכולם רצו לקחת בה חלק, גם אם לא הזדמן להם להיות חלק ממנה באופן פעיל. המלחמה, בטח בסופה, נתפסה כדבר חיובי, כמהלך לגיטימי עם תוצאות טובות. הגאווה הגדולה בצה"ל וההערצה העצומה לחיילים באותה עת באה לידי ביטוי על ידי תרמיל פגז בבית, שסימן את "המלחמה היפה".
יאיר מיכאליס מסכים ונזכר: "הייתה אופוריה גדולה בכל הארץ. החיילים והמילואימניקים חזרו מהמלחמה עם תרמילי הפגזים מרמת הגולן, מהגדה המערבית, מסיני. הייתה תחושת גאווה שכולם הרגישו חלק ממנה. גם אצלנו בבית היה תרמיל פגז. אבא שלי ששירת בתותחנים הביא אחד שהפך למעמד למטריות. אני זוכר תרמילי פגזים גם בבתים של חברים שלי, אצל אחד הוא הפך לאגרטל ואצל אחר לעציץ בגינה". רעייתו, שולה, נזכרת גם היא: "ביום הראשון למלחמה עבר מטוס מעל המושב שלנו, צור משה, והפיל פצצה שלא התפוצצה. אחרי שאנשי הנדסה נטרלו אותה - בעל המשק שבשטחו היא נפלה הציב את זה בכניסה לבית שלו, שהפך להיות מקום עלייה לרגל. לא היה אחד שלא הגיע לראות".
בבית של יצחק רז עומד עד היום בכניסה תרמיל פגז שמשמש בתור אגרטל. "חברים שלי מחיל רגלים שלחמו במלחמת יום הכיפורים מצאו את התרמיל הזה והביאו לי אותו במתנה", הוא נזכר. הוא עצמו לחם במלחמה הזו בחיל האוויר. "מאז הוא נשאר איתי ועובר איתי בתים. כל בית שאליו עברתי - לקחתי איתי את התרמיל הזה". גם בבית של דורית ברגר אפשר למצוא עד היום תרמיל פגזים. "כשהייתי ילדה שכן שלנו חזר ממלחמת ששת הימים ונתן את תרמיל הפגז מתנה לאימא שלי", היא מספרת. "אחרי כמה שבועות הוא נהרג וזה הפך להיות מתנה של זיכרון. אימא שלי הציעה את תרמיל הפגז להורים שלו, אבל הם החליטו להשאיר את התרמיל אצלנו. ההורים שלי שמרו אותו והוא עבר איתם בתים. כשהם נפטרו לקחתי את תרמיל הפגז, ניקיתי וצחצחתי אותו - והצבתי אותו בסלון שלנו כמעמד לפרחים".
ואולם, היום הטרנד, שהיה בתפוצה רחבה לפני כ-50 שנה, כמעט ונעלם - ואיתו גם תחושת האופוריה, הגאווה הלאומית וההערצה הגדולה לחיילי צה"ל. בשנים האחרונות נראה שהקונצנזוס הצבאי הגדול מגלה סימני שחיקה, סדיקה ואף ושבירה, והיעלמות התרמילים היא רק סממן קטן לכך. אולי זו סיומה של ההפקרות הצה"לית שמאפשרת להכניס הביתה כלי נשק ולהפוך אותו לפריט עיצובי, אולי זה השובע הגדול ממלחמות ושכול ואולי זה הביקורת שלאט לאט מרימה ראשה כלפי התנהלות הצבא ומפקדיו. כך או כך, נראה שמעט מאוד אנשים עדיין שומרים את תרמילי הפגזים הללו - ואם כן, הסיבה לכך בעיקר נוסטלגית ולא טומנת בחובה איזו אהבה גדולה ללחימה ולשדות הקרב.